השחקנים והמאמנים הגדולים שלא זכו באליפות NBA

קארל מאלון וג'ון סטוקטון שיחקו יחד ביוטה ג'אז כמעט 19 שנים, והפיק-אנד-רול שלהם נחשב עד היום לאחד היעילים בהיסטוריה. מאלון סיים עם 36,928 נקודות (מקום שלישי בכל הזמנים), שני תארי MVP (1997 ו-1999) ו-14 בחירות לחמישיית העונה. סטוקטון הוא מוביל הליגה בכל הזמנים באסיסטים (15,806) ובחטיפות (3,265), עם ממוצע של 10.5 אסיסטים ב-1,504 משחקים.

ההזדמנות הגדולה שלהם הגיעה ב-1997 וב-1998, כשיוטה הגיעה לגמר פעמיים ברציפות, ובשתיהן נעצרה מול שיקגו של מייקל ג'ורדן, 4-2 בכל אחת מהסדרות. מאלון ניסה שוב ב-2004, כשעבר ללייקרס בגיל 40 כדי לרדוף אחרי טבעת, אבל הפסיד בגמר לדטרויט 4-1.

למה זה קרה? קודם כל בגלל העידן: בשנות ה-90 עמדה בדרכם אחת הקבוצות הגדולות בתולדות הספורט, ולא היה מה לעשות מולה. סטוקטון נכנס להיכל התהילה ב-2009 ומאלון ב-2010, ושניהם זכו בזהב אולימפי עם ה"דרים טים" ב-1992, אבל האליפות בליגה נשארה מחוץ להישג ידם. מאלון נבחר 14 פעמים למשחק האולסטאר וסטוקטון 10 פעמים, ושניהם עשו זאת במדי קבוצה אחת בלבד לאורך כמעט כל הקריירה. מדובר לא רק בהצלחה אישית אלא בשותפות ארוכה במיוחד, כזו שכמעט לא קיימת בליגה של היום.

ההסבר העיקרי הוא עידן ולא חולשה: הצמד נתקל פעמיים באותה קבוצה, ובמצב כזה הסיכוי להשלים סדרה נמוך גם לקבוצה מצוינת. זה גם מה שמבדיל את מאלון וסטוקטון ממי שהפסיד בגלל פציעה או מקרה: הם שיחקו היטב וניצחו כמעט כל מי שעמד בדרכם עד הגמר.

פטריק יואינג, הבחירה הראשונה בדראפט 1985, שיחק 15 עונות בניו יורק ועוד שתיים בסיאטל ובאורלנדו, וסיים עם 21.0 נקודות ו-9.8 ריבאונדים ב-1,183 משחקים. הניקס הפרישו את מספרו, 33, ב-2003, והוא נכנס להיכל התהילה ב-2008 אחרי 11 בחירות למשחק האולסטאר.

הרגע הקרוב ביותר שלו לטבעת היה ב-1994: הניקס הגיעו לגמר מול יוסטון של האקים אולאג'ואן, והסדרה נדחקה למשחק שביעי שהסתיים ב-90:84 ליוסטון. בגמר 1999 הוא כבר לא היה שם. הוא נפצע בגיד אכילס בגמר המזרח מול אינדיאנה, ניו יורק הגיעה לגמר בלעדיו והפסידה 4-1 לסן אנטוניו.

למה הוא לא זכה? בתחילת שנות ה-90 שיקגו עצרה את הניקס שוב ושוב, ובשנים שבהן הדלת כבר נפתחה, בגלל הפרישה הזמנית של ג'ורדן, הצטרפו הפציעה ומשחק שביעי אחד שנשמט. יש בסיפור סוף אירוני: ב-2026 הניקס זכו באליפות לראשונה מאז 1973, בהובלת ג'יילן ברנסון - 26 שנים אחרי שיואינג עזב את הקבוצה. הוא זכה גם בשתי מדליות זהב אולימפיות (1984 ו-1992), ובשנים האחרונות חזר לג'ורג'טאון, האוניברסיטה שבה שיחק, ואימן אותה - אחד הסיפורים הבולטים של שחקן שלא ויתר על הכדורסל אחרי הפרישה.

הסיפור של יואינג מראה שאליפות תלויה גם בתזמון. הניקס של שנות ה-90 היו קבוצה מצוינת עם ליבה ברורה, אבל כל פעם היה מי שעצר אותם: שיקגו של ג'ורדן, אחר כך יוסטון, ובגמר 1999 הפציעה של הכוכב. שלושה גורמים שונים, תוצאה זהה, ולכן גם גדולים כמו יואינג כדאי לבדוק לפי מה שקרה בדרך ולא לפי התוצאה בלבד.

אפשר גם להבין מהמקרה הזה למה הניקס של שנות ה-90 נזכרת עד היום כקבוצה שהייתה קרובה: היא התחרתה בשיאה מול קבוצות שנכנסו להיסטוריה כשושלות, וכל אחת מהפעמים שבהן התקרבה הסתיימה בנסיבות שאי אפשר היה לשלוט בהן. מי שבודק את הקריירה של יואינג לפי הנסיבות ולא לפי התואר מגיע למסקנה אחרת מזו של מי שמסתכל רק על הטבלה.

סטיב נאש הוא המקרה הקיצוני ביותר ברשימה: שני תארי MVP ברצף (2005 ו-2006), שמונה בחירות לאולסטאר, 14.3 נקודות ו-8.5 אסיסטים ב-1,217 משחקים - ואפס הופעות בגמר ה-NBA. הוא הגיע ארבע פעמים לגמר האזור: ב-2003 עם דאלאס, וב-2005, 2006 ו-2010 עם פיניקס.

הפיניקס שלו שיחקה כדורסל מהיר וקולע, אבל בכל גמר אזור נעצרה מול קבוצה חזקה ממנה: סן אנטוניו ב-2005 (4-1), דאלאס ב-2006 (4-2) והלייקרס ב-2010 (4-2). ב-2007 הפסידה פיניקס 4-2 לסן אנטוניו כבר בסיבוב השני, אחרי שאמארה סטודמאיר ובוריס דיאו הושעו למשחק אחד בעקבות אירוע בסדרה.

נאש נכנס להיכל התהילה ב-2018, והוא נחשב לאחד הרכזים המשפיעים ביותר על הכדורסל המודרני. כמו רבים מהרשימה הזו, הדרך אל האליפות שלו עברה דרך קבוצה אחת בדיוק, וסן אנטוניו של טים דאנקן הייתה שם. הוא נולד בדרום אפריקה וגדל בקנדה, היה הקנדי הראשון שזכה בתואר MVP, והצטרף ארבע פעמים למועדון ה-50-40-90 (מעל 50% מהשדה, 40% משלוש ו-90% מהקו) - אחד ההישגים היעילים ביותר בתולדות הליגה.

נאש מדגים בעיה אחרת: התקפה מהירה ומרשימה שנבלמת בכל גמר אזור על ידי קבוצה מאוזנת יותר. זה לא אומר שהסגנון שלו לא עבד, אלא שבסדרות פלייאוף היריבה יכולה להאט את הקצב ולהגביל את מה שהפך את הקבוצה למיוחדת.

דון נלסון אימן 31 עונות - במילווקי, גולדן סטייט, ניו יורק ודאלאס - ואסף 1,335 ניצחונות מול 1,063 הפסדים, המקום השני בכל הזמנים מאחורי גרג פופוביץ'. הוא נבחר למאמן השנה שלוש פעמים (1983, 1985, 1992) ונכנס להיכל התהילה ב-2012.

נלסון היה חלוץ סגנון שנקרא "נלי בול": קבוצה נמוכה ומהירה שיורה הרבה שלשות, הרבה לפני שזה הפך לנורמה. מילווקי שלו הפסידה לבוסטון בגמר המזרח ב-1984 וב-1986, ואלה היו ההזדמנויות הקרובות ביותר שלו לגמר. ההפתעה הגדולה ביותר בקריירה שלו הגיעה ב-2007, כשגולדן סטייט הממוקמת שמינית הדיחה את דאלאס הראשונה בסיבוב הראשון.

למה הוא לא זכה? בשנות ה-80 עמדה בדרכו בוסטון של לארי בירד, ובקבוצות מאוחרות יותר לא היה לו הגובה והכישרון של סגלי אליפות. נלסון נפטר ב-9 באוגוסט 2026, בגיל 86. לפני האימון הוא היה שחקן ספסל אמין בבוסטון, עם חמש אליפויות (1966, 1968, 1969, 1974, 1976), ובמילווקי זכה עם הבאקס בשבעה תארי בית ברציפות - ועדיין הטבעת כמאמן חמקה ממנו.

נלסון הוא דוגמה למאמן שהשפעתו עולה על הישגיו בטבלה: סגנון ה״נלי בול״, עם שלשות ורוטציה קצרה, נחשב היום לשגרה בליגה. ההפתעה של 2007, שבה הקבוצה שלו הדיחה את דאלאס, מציגה אותו כמאמן שיודע לבנות תוכנית מול יריבה ספציפית. בעיני היסטוריונים הוא קודם כול חלוץ, ורק אחר כך מי שלא זכה.

מבחינת העקרונות, נלסון שינה את ההיגיון של הליגה בכמה מישורים: ההעדפה לקבוצות נמוכות ומהירות, השימוש בשחקנים רב-תכליתיים בעמדות לא צפויות, והאמונה שאפשר לנצח בלי כוכב-על קלאסי. אלה רעיונות שהתקבלו רק בדיעבד, והיום הם נחשבים הגיוניים.

ג'רי סלואן אימן 26 עונות: שלוש בשיקגו (1979 עד 1982) ו-23 ביוטה ג'אז (1988 עד 2011). הוא סיים עם 1,221 ניצחונות מול 803 הפסדים - המקום הרביעי בכל הזמנים בזמן שפרש - ונכנס להיכל התהילה ב-2009.

הוא הוביל את מאלון וסטוקטון לשני גמרים, ב-1997 וב-1998, ובשניהם נעצר מול אותה שיקגו. מאזן הפלייאוף שלו, 98-104, מראה כמה קשה היה לנצח בשלב הזה גם עם אחת הקבוצות היציבות בליגה.

סלואן נפטר במאי 2020, בגיל 78. הכהונה הרציפה שלו ביוטה נחשבת עד היום לאחת הארוכות בתולדות הספורט המקצועני האמריקאי. לפני שהפך למאמן היה סלואן שחקן קשוח בשיקגו בולס, והבולס הפרישו את מספרו, 4. אחרי שלושה עשורים בליגה, הוא נשאר בזיכרון בעיקר כמי שבנה ביוטה זהות עקבית של פיק-אנד-רול, שנשארה כמעט בלי שינוי לאורך שני עשורים.

סלואן ממחיש את הערך של יציבות: 23 שנים אצל אותה קבוצה הן תקופה שקשה לדמיין היום, וקבוצה שמחזיקה בתפיסה אחת לאורך עשורים יכולה לשמור על רמה קבועה. המחיר הוא ההישענות על ליבה אחת: כשמאלון וסטוקטון עזבו, יוטה לא חזרה לגמר.

יציבות כזו אינה מובנת מאליה: מאמן שנשאר באותה קבוצה עשרות שנים בונה סביבו תרבות, והשחקנים מכירים את הציפיות ואת המערכת עוד לפני שהם מגיעים. אלה יתרונות שקשה למדוד בנתונים, אבל הקבוצה הייתה מזוהה כל אותן שנים עם סגנון משחק ברור.

ג'ורג' קארל אימן שש קבוצות בארבעה עשורים: קליבלנד, גולדן סטייט, סיאטל (1992 עד 1998), מילווקי, דנוור (2005 עד 2013) וסקרמנטו. הוא אסף 1,175 ניצחונות מול 824 הפסדים, המקום השישי בכל הזמנים, ונכנס להיכל התהילה ב-2022.

ב-1996 הוא הוביל את הסוניקס לגמר מול שיקגו של 72 הניצחונות, והפסיד 4-2. שנתיים קודם, ב-1994, קבוצתו סיימה עם המאזן הטוב בליגה (63-19), אבל הודחה בסיבוב הראשון על ידי דנוור - הפעם הראשונה בתולדות הליגה שקבוצה שמינית מדיחה קבוצה ראשונה.

ב-2013 הוא נבחר למאמן השנה עם דנוור, ודנוור פיטרה אותו פחות מחודש אחר כך. קארל הוא דוגמה למאמן שהצליח לאורך שנים בקבוצות טובות, אבל כשהגיע לגמר, פגש את אחת הקבוצות הגדולות בכל הזמנים. גם בדנוור הוא בנה קבוצה ללא כוכב-על מובהק, וב-2012/13 הוביל אותה ל-57 ניצחונות, שיא של הפרנצ'ייז - ועדיין נעצר בסיבוב הראשון של הפלייאוף.

קארל עבד בהצלחה בכמה קבוצות, והמספרים מראים שהוא שמר על רמה קבועה גם במקומות שבהם הסגל היה חלש. ההפסד בגמר 1996 לא אומר שהקבוצה שלו הייתה חלשה, אלא שהיא פגשה יריבה בשיאה, וההדחה ב-1994 מול דנוור מראה שגם קבוצה עם המאזן הטוב בליגה יכולה להיעצר בסדרה קצרה.

המקרה של קארל מדגים את ההבדל בין הצלחה בעונה הסדירה להצלחה בפלייאוף: המאזן הטוב בליגה אינו מבטיח סדרה קלה, ולפעמים הוא אפילו הופך את הקבוצה ליעד לקבוצות שמרוויחות מההפתעה. מאמן שנמדד לפי הפלייאוף נשפט לעתים בחומרה רבה מזו של מי שנמדד לפי מאזן העונה.